אחרי שיש תפריט דיגיטלי, השאלה הבאה היא איך הסועד מגיע אליו. שתי הדרכים הנפוצות הן קוד QR שסורקים במצלמה ומדבקת NFC שמקרבים אליה את הטלפון. שתיהן מובילות לאותו תפריט, אבל הן מתנהגות אחרת בפועל, ולכל אחת יש מקום שבו היא פשוט עובדת טוב יותר.
קוד QR הוא תמונה שמקודדת כתובת אינטרנט. הסועד פותח את המצלמה, מכוון אותה לקוד, ומקבל התראה שפותחת את התפריט. עובד בכל טלפון חכם מהעשור האחרון, בלי הגדרה מיוחדת.
מדבקת NFC היא שבב קטן וזול שמוטמע במדבקה או בתחתית. מקרבים אליו את הטלפון והתפריט נפתח. אין צורך לפתוח מצלמה ואין צורך לכוון.
ב-NFC, לא כל טלפון תומך, ובחלק מהמכשירים המשתמש צריך לדעת לאיזה חלק של הטלפון לקרב את המדבקה. יש גם עלות לכל יחידה, ולכן פריסה על חמישים שולחנות עולה כסף אמיתי, בעוד הדפסת חמישים קודי QR עולה גרושים.
ב-QR, האתגר הוא הפוך: הקוד תלוי בתנאי הסביבה. תאורה נמוכה, מדבקה שהתקלפה, קוד שהודפס קטן מדי או בניגודיות חלשה, וכל אלה פוגעים בשיעור הסריקה. רוב הבעיות האלה נפתרות בהדפסה נכונה, ופירטנו אותן במדריך על יצירת קוד QR לתפריט.
משתמשים בשתיהן. השילוב הנפוץ הוא מעמד שולחני שיש עליו קוד QR מודפס, ובתוכו או מתחתיו שבב NFC. מי שרגיל לסרוק סורק, מי שמכיר NFC מקרב את הטלפון, ואף לקוח לא נשאר בלי דרך להגיע לתפריט. בנקודות שהן לא על השולחן, כמו שלט בכניסה, חלון ראווה או תפריט טייק אווי, קוד QR מנצח כי אפשר לסרוק אותו ממרחק.
ב-Tafryt הגישה לתפריט דרך QR או NFC כלולה בכל המסלולים, כולל המסלול החינמי. הקוד הוא אותו קוד והתפריט הוא אותו תפריט, ולכן אפשר להתחיל עם מדבקות QR מודפסות ולהוסיף NFC בהמשך בלי לשנות שום דבר במערכת.
לא משנה באיזו טכנולוגיה בחרתם, מה שקובע הוא מה קורה אחרי. אם התפריט נטען לאט, מחייב הורדת אפליקציה או נפתח כקובץ PDF שצריך להגדיל, הסועד יוותר ויבקש תפריט מודפס. תפריט שנפתח מיד, נקרא בנוחות בטלפון ומתעדכן בזמן אמת, הוא מה שהופך את הסריקה לחוויה טובה.
בנו תפריט דיגיטלי שנפתח בשנייה ותבחרו אחר כך איך הלקוחות מגיעים אליו.
